חיפוש
  • Alon Melamed

Georgia On My Mind part 1

עודכן ב: 1 נוב 2018



גיאורגיה בנשמתי... הכותרת לקוחה משירו הידוע והאל-מותי של ריי צ'ארלס. ג'ורג'יה בשיר הלוא היא מדינת ג'ורג'יה שבמזרח ארה"ב. אבל בשבילי המשפט יהיה תמיד מכוון עבור גיאורגיה. ולא שאני גיאורגי. ממש לא. בולגרי משני הצדדים. אבל גיאורגיה הצליחה להיכנס היטב לנשמתי. אבל קודם לסיפור אציג את עצמי. שמי אלון, וזהו הפוסט הראשון בבלוג הראשון ever. ראו בזאת שידור נסיוני. ערוץ 11. והנושא שבו בחרתי להתחיל הינו נושא שבאמת מילא לא מעט פעילות משמעותית בעשייה הצילומית שלי בשנתיים האחרונות. גיאורגיה.

הפעם הראשונה

בספטמבר 2016, שנתיים בערך מיום כתיבת פוסט זה, נקראתי לסוגייה: לאן אני נוסע לצלם. הפכתי את הגלובוס ולא הצלחתי להחליט. ארמניה עלתה בראש כי באותו זמן הייתי בקשר טוב בפייסבוק עם צלם ארמני מוכשר בשם Hrach, שגם הדריך טיולי שטח וטיולי צילום בארמניה. ואז, בתנועת מלקחיים - נכנסה גיאורגיה לתודעה. לא ידעתי הרבה על המדינה, אבל חברים שרק חזרו משם, ועוד עמית לעבודה שגם שב לא מזמן - אמרו שזה יעד שאני פשוט חייב לבקר בו, ולא אצטער לרגע. ואם כן - כרטיסי הטיסה עליהם. הגזמתי.

קיבלתי החלטה, חישבתי מסלול מחדש, והתחלתי לשבת לתכנן לי את הטיול לגיאורגיה. מקריאה באתרים השונים הבנתי תוך זמן קצר שצפוייה לי חווייה מיוחדת, השמורה לאותן מדינות מתפתחות שיש בהן תרבות עתיקה ואינסוף טבע. הייתי כבר בסין, וברומניה, ובצ'כיה ובסלובקיה, וגם בצ'כוסלובקיה כשהייתה כזו - ואיכשהו ידעתי שהפעם יהיה קצת שונה. הזמנתי טיסות, ומלונות, ותכננתי מסלול בדקדקנות כפי שאני רגיל לה.

נחתתי בטביליסי, בירת גיאורגיה, באישון ליל. גשם. נכנסתי למלון, לחדר שהתגלה קצת קטן יותר ממה שדמיינתי, וממוקם במפלס גובה רחוב קצת רועש ממה שציפיתי, ונרדמתי.

התעוררתי בבוקר ליום שמשי. העיר עדיין ישנה ואני יצאתי לסיור ראשון. נו... לא נפלתי. בכל מקרה הייתי אמור ליסוע

אור ראשון על נהר קורה, טביליסי, גאורגיה

בהמשך הבוקר לקווקאז הגבוה, אז החלטתי לעשות סיור קצרצר, להתרגל למצלמה, שהיא תתרגל אליי, להחליף כסף, להזמין מונית, לאכול ארוחת בוקר... ככה בקטנה עד שאני נוסע. הספקתי גם לעבור דרך בית הכנסת הגדול ולצפות במתפללים הספורים שהיו בו בתפילת שחרית, שלושה ימים לפני יום כיפור.


הימים הנוראים, בית הכנסת הגדול, טביליסי, גאורגיה

בפתח בית הכנסת פגשתי שלוש נשים שחיכו לתרומות. לא ידעתי אם הן יהודיות או לא, אבל הרגיש לי נכון לתת קצת מכיסי לאור עשרת ימי התשובה. שתי דקות לאחר מכן פגשתי שם אב וביתו, שסיפרו לי שהם גם נוסעים לקאזבגי, בג'יפ, ויש להם מקום פנוי. כבר התחלתי להגיד תודה על הגמול המהיר לתרומות שנתתי, אבל אז האב ציין שהם לא בטוחים אם ייסעו ישר לשם, או יעצרו בדרך, בקיצור... לא יכולים להתחייב. החלפנו טלפונים ואמרנו שנתקשר. אחרי חצי שעה קיבלתי הודעה שהם מתנצלים, אבל לא... סבבה. כבר הזמנתי מונית בלאו הכי והשלמתי עם כך שאני נוסע בכוחות עצמי. תמיד הייתי והעדפתי להיות עצמאי.

בשעה 11 בדיוק חיכה לי ליד המלון נהג מונית שרוב שיניו הקדמיות נפלו עוד לפני שנפגשנו. הצלבתי אצבעות ויצאנו לדרך. הבחור התגלה כאיש שיחה מעניין וקצת מעיק, אבל הרגשתי טוב וזרמתי. מה גם שבדרך עצרנו בכל מיני אתרים מעניינים, ותחנות דלק. אנאנורי (Ananuri) היה האתר התיירותי הראשון המעניין. מבצר מרשים שנבנה במקורו במאה ה 13 על גדותיו של אגם מים מתוקים. מאנאנורי המשכנו להעפיל במעלה ההר, ובסוף, קצת לפני ה"פאס" (מעבר ההרים) הגענו לגודאורי (Gudauri). דאז לא האמנתי שאצליח לזכור את כל השמות. הכל נשמע אותו דבר: אנאנורי, גודאורי, חצ'אפורי,... גודאורי זו אנדרטת הידידות שבנתה רוסיה בגיאורגיה, להזכיר לגיאורגים, כנראה, שהשולט הוא גם ידיד. לא נראה שהגיאורגים קנו את זה. הסכסוך הצבאי האחרון היה רק לא מזמן, ב 2008, ומאז רוסיה שולטת עדיין בכשליש משטחה של גיאורגיה. גיאורגיה השתחררה מהשלטון הקומוניסטי רק ב 1991, בהתפרקותה של ברית המועצות, אחרי 70 שנות שלטון שהחלו בסה"כ 3 שנים אחרי הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הראשונה של גיאורגיה, ב 1918.

אנאנורי, גיאורגיה


אנדרטת הידידות בגודאורי, הכניסה לחבל קאזבגי בקווקאז הגבוה, גאורגיה

הגעתי בשעות אחר הצהריים המאוחרים לעיירה סטפנטסמינדה, "סטפן הקדוש", שהיא שמה הגיאורגי החדש לעיירה שהרוסים קראו לה פשוט קאזבגי, על שמו של הר הקאזבגי המיתמר מולה בגובה של קצת מעל 5,000 מטר, שני בגובהו בכלל גיאורגיה וראשון במעלתו במזרח גיאורגיה. מצאנו די בקלות את האכסניה בה הזמנתי מקום, ונראה שהגעתי בדיוק בזמן. הייתי מת מרעב, והם בדיוק בדיוק הכינו על האש. נודו (Nudo), שהתגלה הן כבנה של בעלת המקום, הן כמארח נפלא והן כדובר אנגלית מצויינת, הזמין אותי מייד לארוחה ביחד עם אחיו ובני דודו, שהתכוננו לצאת לטיפוס לכיוון הקאזבגי ביום למחרת. השיחה קלחה בגיאורגית, כשנודו מתרגם מפעם לפעם. גיליתי תוך כדי הארוחה שהשישליק בגיאורגיה נהדר, במיוחד כשהוא מלווה ברוטב טקמאלי (tkemali), העשוי משזיפים ירוקים, ובצ'צ'ה (chacha), שהוא מעין גראפה גיאורגית. ולראשונה נחשפתי גם למנהג הברכות toasts תוך כדי ארוחה. הברכות בארוחה גיאורגית הן הרבה יותר מסתם "לחיים", "צ'ירז" או "צין צ'ין" סתמיים שרק נותנים את האות שאפשר כבר לשתות. בגיאורגיה מרימים כוסית פעמים רבות במהלך הארוחה, כאשר כל פעם מישהו אחר מברך מכל עומק ליבו: את חבריו לשולחן, את משפחתו, את אלו שלא זכו להגיע לרגע, שלום עולמי, פיוס בין רוסיה לגיאורגיה ובין ישראל לפלשתינים. מה שבא - והעיקר שנאמר בשיא העומק, הרצינות והכוונה. בירכתי את מארחיי על השפע, ואת בני דודו שישובו בשלום מן ההר, ובזאת התקבלתי למשפחה. מאוחר יותר, כשהתארחתי אצל דימה בקאחתיה, כבר יכולתי ממש להשתלב לתוך הברכות. גיאורגיה התחילה לחייך אלי, אבל למה שקרה אח"כ עוד לא הייתי מוכן...

לפנות ערב, נודו, עליו בניתי כל כך, הודיע לי שהוא חוזר לטביליסי עוד באותו ערב. אמו של נודו, ששמה נודע ב Trip Advisor בשל בישוליה ( והיא היא הסיבה האמיתית שבחרתי בצימר הזה) - נמצאת בכלל בטביליסי, ולא התכוונה להגיע עד סוף השבוע. התחלתי להתרגז.

קצת לפנות החשיכה ירדתי לתור את העיירה, והבנתי בפעם הראשונה שהתמקמתי קצת גבוה מדי ומנותק מדי במעלה הגבעה. אז גם אין אוכל טוב, גם אין אנגלית, ואני תקוע במעלה הגבעה. ממש נהדר! הסתובבתי עד שעות החושך בין החנויות הבודדות שהיו בה, מנסה להירגע ולהיכנס לאווירה. קניתי שישיית מיים מינרליים, והתחלתי לטפס בחזרה. ואז...

הפסקת חשמל! העלטה שבן רגע אפפה אותי ואת כל הסביבה - היתה סמיכה ואטומה. לא ראיתי את קצות הנעליים שלי. כל מה שיכולתי היה לשמוע סביבי נביחות של כלבי רועים קווקאזיים בגודל של דובי גריזלי, שדמיינתי שאוטוטו נותנים לי ביס. דקות ארוכות עמדתי במקום דרוך, עם שישיית מים מינרליים ביד, ובתקווה שאוטוטו האור חוזר. בסוף הבנתי שהאור לא חוזר, ולחכות שם זה לא ממש עוזר. גיששתי את דרכי במורד הגבעה אל עבר הרחוב הראשי של העיירה, בו האירו עששיות במספר חנויות מכולת. אחרי כרבע שעה ושלושה חטיפי טוויקס - חזר האור....

התחלתי שוב לטפס למעלה. הלכתי מהר ונמרץ נחוש להגיע "הביתה" כמה שיותר מהר. ובאמצע הדרך - שוב הפסקת חשמל. עלטה. ואני - לא לבלוע ולא להקיא - מוצא את עצמי רחוק מדי מהרחוב בו מצאתי מפלט רק מספר דקות קודם לכן - חייב להמשיך למעלה. בצעדים מהוססים ובעצבים מרוטים המשכתי ללכת והגעתי לבקתה. החשוכה גם היא.


ואז הרמתי קולי השמיימה וצעקתי בפעם הראשונה (בלב, אני מקווה...): "מה לעזאזל אני עושה פה???!!!" והלכתי לישון.

כנסיית השילוש הקדוש מתחת לשביל החלב, הלילה הראשון בקאזבגי, גיאורגיה

לקישור לגלריה: https://www.alonsgallery.com/georgia

להמשך צפייה באתר שלי.

#גיאורגיה, #טביליסי, #קזבגי, #אנאנורי, #גודאורי, #דרךצבאית, #סטפנטסמינדה

© 2018 by Alon Melamed