חיפוש
  • Alon Melamed

כשאמא גיאורגיה השפילה מבטה...

עודכן ב: 1 נוב 2018


במרומי הגבעה מעל טיביליסי עומדת דמות, שאי אפשר להתעלם ממנה. אמא גאורגיה שמה. קרטליס דדה (Kartlis Deda). זהו פסל מתכתי המיתמר לגובה של כ 20 מטר, בידו האחת קערת יין ובידו השנייה חרב. רמז למבקרים - אם פניך לשלום תתקבל ברוב הוד והדר, אך אם פניך למלחמה: אנחנו מוכנים. הפסל נראה כמעט מכל פינה בטביליסי, והפך ללא עוררין לאחד מסמליה הבולטים של העיר.

באחת משוטטויותי ברחובות טביליסי, הגעתי לשכונה קצת יותר מרוטה, אם ניתן לקרוא כך לאזור סלאמס מוזנח. ובכל פעם שהרמתי את המבט - אמא גיאורגיה חייכה אלי והרימה כוסית לחיים. כי באתי עם פני לשלום בסופו של דבר. ואז עלה בראשי רעיון להתחיל לצלם את האזורים הקשים בזמן שהיא מסתכלת עלי, או ליתר דיוק עליהם - על הגרים בהם. אותם היא רואה ועליהם היא משגיחה כל יום. והם, מצדם, מקווים להגנה ואולי גם קורטוב של נחמה ממנה.

הסתובבתי ברחובות, וכל פעם שאמא הציצה בין הבתים צילמתי.




היה יום גשום באותו יום, ואווירת הנכאים השתלטה על הרחובות. באחד המקומות הבחנתי במעלה הרחוב באישה מבוגרת הולכת לאיטה במורד הרחוב, שעונה על מישהו צעיר ממנה. החלטתי לחכות עד שהיא תגיע למקום בו אני עומד, היות והיא תהווה השלמה נהדרת לתמונה שמולי. חיכיתי, וחיכיתי, ולבסוף כשהצצתי - היא פשוט לא הייתה שם. כאילו נבלעה באחת הסמטאות. בסוף החלטתי להמשיך הלאה. בעודי מטפס במעלה הרחוב מהכיוון בו ראיתי את אותה גברת - פתאום ראיתי אותה עומדת שעונה על קיר בפתח אחת הסמטאות הצרות משמאלי. למזלי הרב - אמא גאורגיה השקיפה גם על הסמטה הזו! הרמתי את המצלמה וצילמתי! אך בעודי מרכין את המצלמה ובודק את תוצאות הצילום, שמתי לב למבטים אובדי עצות המופנים לכיווני מאותה סמטה. ניגשתי ושאלתי: "הכל בסדר? אתם צריכים עזרה?".


העלמה הצעירה בחבורה ידעה קצת אנגלית, למזלי, או למזלם. היא סיפרה לי שאותה גברת פצועה ברגלה ורק שבה כרגע מבית החולים. אך לרוע המזל ביתה נמצא ממש במרומי הגבעה, ועשרות מדרגות מפרידות בינה לבין מיטתה. הם פשוט לא יודעים איך להביאה הביתה. "אבל אם אתה כבר שואל... אתה יכול לעזור?". גשם שוטף. אני מכניס את כל ציוד הצילום לתוך התיק ועוטף אותו בכיסוי נגד גשם. "ברור שאני יכול לעזור", עניתי.

הבחור עליו נשענה אותה גברת, אחיינה של הגברת, כפי שהבנתי ממריה, שהיא שכנתה של אותה גברת - הביא כסא וחבל מאיפשהו. הגברת קרסה על הכסא. העברנו את החבל תחתיו, וממנו אל הכתף, ומעבר לעורף. החזקנו חזק והרמנו. לא קלה הגברת. עשינו צעד, ועוד צעד, וכך לאט לאט התקדמנו במעלה הסמטה. והתחלנו לטפס במדרגות. אחת. אחת.

בדרך שואלת אותי מריה מאיפה אני, ומתרגמת לגברת: "ישראל!", ומאותו רגע הפכתי למלאך שירד משמיים. המלים "דיוס" ו"סנטוס" חזרו על עצמן, תוך מבטי הערצה של הגברת אלי ממקום מושבה באפיריון.

אמא טביליסי ממשיכה להתבונן בנו, הגשם ממשיך לרדת ואנחנו מתקדמים. עוד מדרגה ועוד מדרגה. היו כמה עשרות כאלו. ובסוף הגענו. רטובים מגשם ומזיעה. הבית היה למעשה חדר קטן בתוך חצר של בית מט ליפול בן שתי קומות. אמא גיאורגיה נראתה קרובה מתמיד מהמרפסת למעלה. ולמרות קטנותו של החדר ואפלוליותו, לא יכולתי שלא להתרשם מעזות גווניו ומהאסטתיקה היחסית ששררה בו. הגברת התעקשה שמריה תכין לכולנו משהו לשתות, וגם הציעה לי פרי מהקערה היפה שהייתה על השולחן.

הגברת ביקשה ממריה להוציא לי חולצה מהארון, חולצה לבנה עם דגל גיאורגיה גדול מודפס על חזיתה. לא היה שום טיעון טוב שיכולתי לתת כנגד תשורה צנועה זו. קיפלתי אותה בעדינות ותחבתי לתוך התרמיל, ביחד עם ציוד הצילום. אבל באותו רגע ידעתי שבלי תמונה אני לא יוצא מפה.




אפילוג

בנסיעתי האחרונה לגיאורגיה, כמעט שנתיים מאותו מקרה, הלכתי לחפש את אותה הגברת. מצאתי את הסמטה די בקלות, או אולי במקרה, והתחלתי לטפס. ביום שמשי וללא גברת על הכתף - הטיפוס ארך לא יותר מחמש דקות. נכנסתי לחצר הבית המשותף, וקראתי "הלו! הלו!". הצצתי לתוך פתח חשוך ואפלולי שנראה לי שבו עזבתי את הגברת בפעם האחרונה: "הלווו!". ואז שמעתי קול עונה לי חרישית בשפה הגיאורגית שלא מובנת לי. כשעיניי התרגלו לחשיכה, לעלטה ליתר דיוק, זיהיתי שאותה גברת שוכבת שם על מיטתה, לבד, בחושך. כמעט בצהרי היום. לא כך קיוויתי למצוא אותה בפעם השנייה. יצאתי מחדרה וראיתי שכנה מבוגרת בקומה למעלה. שאלתי אותה "מריה?", בתקווה שאולי תכוון אותי לאותה עלמה דוברת אנגלית, אך היא לא ידעה על מה מדובר. נצבט לי הלב, ועזבתי את המקום.


החולצה עם הדפס הדגל הגיאורגי עדיין מונחת אצלי במגירה.



?אמא גאורגיה, את עדיין מסתכלת

להמשך צפייה באתר שלי.

© 2018 by Alon Melamed