גיאורגיה בנשמתי. אם קראתי לפוסט כפי שקראתי לו, ניתן להבין שלמרות ההתחלה הקשה שתיארתי בפוסט הקודם, החוויה שלי בגיאורגיה הייתה יותר מחיובית. היא הייתה אדירה!
אולי בזכות ההתחלה הקשה, הבנתי שהזמן שתכננתי להיות בקאזבגי הוא קצת ארוך מדי, ושאמצה את המקום תוך יומיים וחצי עד שלושה. יציאה מוקדמת מקאזבגי גרמה לכך שכל התכניות שרקמתי זזות בזמנים. נלחצתי לרגע. ואז, לאחר שיחת קיטורים קצרה עם אשתי, החלטנו שכל התכניות שרקמתי, כל הלו"ז הדקדקני ואילוצי מקומות הלינה שהזמנתי מראש, רק חוסמים ומלחיצים אותי - ולכן דינם להתבטל. וכך היה. תוך פחות משעה ביטלתי את כל ההזמנות שהיו לי מראש, והשתחררתי. תרתי משמע. הרגשתי פתאום חופשי וקליל כמו התרמילאי שהייתי עשרים ומשהו שנים קודם לכן. מרגע זה הטיול התחיל.
אגדה גיאורגית עתיקה מספרת, שכשאלוהים הגיע לגיאורגים לאחר שסיים לחלק אדמות לכל שאר העמים, הוא פגש אותם חוגגים, שותים ושרים. הגיאורגים הזמינו אותו להצטרף, ואלוהים כל כך נהנה מהחבורה העליזה עד שהחליט לתת להם את חלקת האדמה שהוא שמר לעצמו. ואכן, כל מבקר בגיאורגיה לא יישאר אדיש ליופיה של הארץ ולרוחב ליבם של תושביה. וכך גם אני. התמזל מזלי לפגוש אנשים חמים ומסבירי פנים, הגרים בערים ארכיטקטוניות מרהיבות ובטבע עוצר נשימה. נעתי ברחבי המדינה בגפי, לאורכה ולרוחבה, בהרגשת ביטחון מליאה, תוך שאני חווה את הכנסת האורחים הגיאורגית במיטבה.
לקריאת פוסט קודם: www.alonsgallery.com/myblog/georgia-on-my-mind-part-1
לתמונות בגלריה: https://www.alonsgallery.com/georgia
המסע מתחיל בעמק סנו
אז נחזור לקאזבגי. בצעד ללא חזרה ממנו ביטלתי את כל המלונות שהזמנתי, ואפילו את טיסת הפנים למסטייה (Mestia) שכל כך התאמצתי להשיגה. התחלתי לתכנן לא יותר מיום-יומיים קדימה, בתקווה שההזדמנויות שיווצרו לי במהלך הדרך ייקחו אותי איתן ויפתיעו אותי לטובה.
אמנם Nudo דובר האנגלית עזב אותי, אבל גיורגי (Giorgi) אחיו התגלה לא רק כנהג מיומן אלא גם כפרטנר מצויין לטיול. הוא ידע לקחת אותי למקומות שונים ותמיד היה נכון וסבלני. כל מה שהייתי זקוק לו כצלם.
ביום הראשון לשהותי בקאזבגי ביקרתי את כל המקומות הקרובים לעיירה. כנסיית השילוש (Gergeti Trinity Church) הינו המקום העיקרי והחשוב מביניהם. 100% מהמבקרים בעיירה סטפנטסמינדה - באים בראש וראשונה לכנסייה זו . שכן מיקומה המנותק, בראש הגבעה מוקפת ההרים - הפכה אותה לאחד מהצילומים השכיחים ביותר בהם נתקל כל אחד הבא לתכנן טיול לגיאורגיה. הנוף הנשקף ממנה מרהיב, ואולי מסביר למה בחרו נזירים במאה ה 14 להקים את כנסייתם דווקא שם.
ביקרתי בעוד אי אלו מפלים וכנסיות, אבל האמת - עדיין לא ממש התלהבתי. אולי הייתי עדיין שרוי בצל אכזבת יום האתמול.
למחרת נסעתי לעמק סנו (Sno). טיפסתי טיפוס מפרך דרך כפר בשם ג'וטה (Juta) והגעתי לעמק אלפיני מרהיב ביופיו. התחלתי לנשום אויר, חמצן לריאות אך גם לנשמה. בעל הבית, גלה (Gela), שהבין עד כמה מאוכזב אני מהמקום, דאג לצייד אותי מראש בחריץ גבינת סולגוני עשירה ומלוחה, לחם גיאורגי טרי וטעים, ביצים קשות, ועגבנייה אורגאנית אחת גדולה ובריאה. ובאותו טבע, ובאותו שקט - זה כל מה שנזקקתי לו. במחשבה לאחור אני יכול לציין שברגע זה חזרתי לעצמי, והטיול החל.
במשך שעות צעדתי לבד בטבע. פגשתי פה ושם זוג מטיילים, וזהו. בחזרה התעכבתי קצת בכפר ג'וטה. ידעתי שגיורגי מחכה לי איפשהו למטה, בכביש, אבל לא יכולתי לפספס הזדמנות פז לחזור אחורה בזמן. נעתי לי בשבילים הצרים, בין חומות אבנים וחצרות הבתים. באחת החצרות ראיתי איכר. כן - פשוט איכר. יושב לו בפישוק רחב ו... לא עושה כלום. מסתכל על החצר סביבו. חבוש במשקפי שמש דמויות רייבאן, בכובע צמר ובווסט - הוא היווה דמות שכמותה עוד לא פגשתי. סימנתי לו באצבעות שאני רוצה לבוא אליו, והוא נד בראשו בשוויון נפש. גם אל המצלמה הוא התייחס בשוויון נפש, והניח לי לצלם אותו כרצוני.
עד שהגיע חברו הטוב של האיכר. החמור. אותו חמור נתן בי עין זועמת וגלגל אוזניים, וידעתי שזה עניין של זמן עד שאני חוטף ממנו "זוגייה". צילמתי בזריזות כמה פריימים ופשוט ברחתי מהחצר כלעומת שבאתי. חמורו של אדם - כבודו.
המשכתי לשוטט לי להנאתי בכפר, וממש ברגע האחרון לפני שירדתי לכביש פגשתי עלמת חן נוספת, ליד תרנגולותיה המקרקרות. אמרתי לה "שלום", "מה נשמע", ולא ציפיתי שהיא תענה לי. אבל היא דווקא כן ענתה. לא בעברית תיקנית, אבל עדיין די מובנת. מסתבר שהיא עבדה בישראל 4 שנים וחזרה לכפר, ועכשיו היא מכינה גבינות. לצערי כבר ממש מיהרתי לגיורגי, ולא יכולתי לפתח שיחה ואולי גם לטעום משהו. אבל זו הייתה בהחלט הפתעה משעשעת. תמונה למזכרת.
חזרתי עייף ומרוצה. ממש מרוצה. הסתכלתי בחדר שוב ושוב על התמונות שצילמתי. נזכרתי ברגעים ובחוויות ואמרתי לעצמי: "זה בדיוק מה שרציתי. לזה התכוונתי.", וכצ'ופר ירדתי לסעוד את נפשי ולאכול ארוחת ערב במסעדה שברחוב הראשי. הכל נראה פתאום טוב יותר, ומה גם שלא היו הפסקות חשמל ויכולתי כבר לראות לא רק עד קצות נעליי - אלא גם את הסביבה. ועכשיו כבר ממש אהבתי את מה שראיתי.
לתמונות בגלריה: https://www.alonsgallery.com/georgia
להמשך צפייה באתר שלי.